כשמשפחת מ׳ הגיעה אלינו, היא כבר הייתה אחרי אובדן, אבל עוד לפני קבלת החלטות שאי אפשר יהיה להחזיר לאחור. על הפרק עמדו כמה דירות, הכנסות משכירות, רישומים שלא תמיד תאמו את מה שבני המשפחה חשבו שקיים, ורצון אמיתי לעשות את הדבר הנכון בלי ליצור מתחים מיותרים בין האם לילדיה. מבחוץ זה נראה כמו שאלה משפטית: איך מחלקים נכסים. בפועל, זו הייתה שאלה עמוקה הרבה יותר, איך שומרים על הביטחון של האם, על ההוגנות בין הילדים, ועל היכולת של המשפחה להישאר משפחה גם אחרי שמתחילים לדבר על זכויות, רישומים וכסף.
במקום למהר להעביר בעלויות, עצרנו למפות את המציאות כמו שהיא: מי נהנה כיום מההכנסות, איזה נכס מייצר מה, מה רשום בפועל, ומה רצו ההורים. מתוך ההקשבה הזו נבנה מתווה מסודר. קבענו שהכנסות השכירות ימשיכו להבטיח את הביטחון הכלכלי של האם בחייה, ולצד זאת עיגננו בכתב הסכמה בין הילדים על אופן החלוקה העתידית, כך שאיש לא נדרש למהר בהעברת בעלות, והרישומים יושרו בהדרגה עם המציאות.
התוצאה לא הייתה רק "מסמך". נוצרה תמונה אחת שכל בני הבית הבינו ויכלו לעמוד מאחוריה: האם רגועה לגבי עתידה, והילדים יודעים בדיוק לאן הדברים מתקדמים, בלי שאיש ירגיש נדחק הצידה.
כשיש כמה נכסים וכמה יורשים, לא מתחילים ברישום, מתחילים בהבנה.
הפרטים שונו לשמירה על פרטיות המשפחה.