במשך שנים הוא גר בבית של ההורים.
בהתחלה זה היה נוח לכולם. הוא היה קרוב. הוא עזר. הוא בא לבקר יותר. כשההורים התבגרו, הוא היה שם הרבה יותר מהאחרים, לקניות, לרופאים, לתיקונים, לשיחות הקטנות של היום־יום.
אף אחד לא ישב אז סביב שולחן ואמר: מה המשמעות של זה?
האם המגורים בבית הם עזרה זמנית? האם זו זכות? האם זה חלק מהירושה? האם הוא מקבל משהו על השנים שבהן היה קרוב יותר? ומה יקרה כשההורים כבר לא יהיו?
אחרי הפטירה, השאלות האלה הגיעו בבת אחת.
האחים האחרים לא רצו לפגוע בו. הם ידעו שהוא היה שם. הם העריכו את מה שעשה. אבל הם גם הרגישו שהבית שייך לכולם.
והוא מצדו הרגיש אחרת. בשבילו זה כבר לא היה רק "נכס של העיזבון". זה היה הבית שבו חי, המקום שהשקיע בו, המקום שממנו קשה לקום וללכת רק כי עכשיו צריך "לחלק".
כמו בהרבה משפחות, הקושי לא התחיל מרוע לב. הוא התחיל משתיקה ארוכה מדי.
במקום שבו אין הסכמה כתובה, כל אחד ממלא את החסר בזיכרון שלו. אחד זוכר שנים של טיפול. אחד זוכר הבטחות שנאמרו בעל פה. אחד זוכר שההורים תמיד אמרו "הכול יהיה שווה". ואחד פשוט רוצה שהדברים יסתיימו בצורה מסודרת.
כאן היה צריך לעצור את המדרון.
לא להתחיל מיד בפינוי, מכירה או איומים. וגם לא להניח שהעובדה שמישהו גר בבית הופכת אותו אוטומטית לבעל הזכות בו.
היה צריך לברר: מה באמת הובטח, אם בכלל; מה הזכויות המשפטיות; האם ניתן להסדיר תקופת מגורים נוספת; האם נכון לאפשר רכישת חלקים; האם מגיע פיצוי או איזון; ואיך אפשר להגיע להסכמה שאינה מוחקת את התרומה של מי שהיה שם, אבל גם אינה פוגעת בזכויות של שאר האחים.
בסוף, המשפחה לא הייתה צריכה לבחור בין הכרת תודה לבין חלוקה. היא הייתה צריכה מנגנון שמכיר בשניהם.
וכשזה נכתב בצורה ברורה, גם מי שנשאר בבית וגם מי שחיכה לחלקו יכלו להרגיש שההחלטה לא נעשתה בכוח, אלא מתוך הבנה.
כשאחד הילדים גר בנכס של ההורים, החלוקה אינה רק שאלה של בעלות. היא נוגעת לשנים, לציפיות, לעזרה שניתנה, ולתחושת הצדק של כל אחד מהאחים.
הפרטים שונו לשמירה על פרטיות המשפחה.